במגמת אקולוגיה בכיתה י' הכרתי לראשונה את הגרף הזה: כשיש יותר צבאים (שנים גשומות) מתרבים לאט לאט הזאבים (יש אוכל), שבתורם אוכלים את הצבאים, הצבאים מתמעטים ואחריהם והזאבים וכדומה
*
יש אדישות לקורונה. כולנו מרגישים אותה יותר או פחות: אי אפשר לייצר רף מתח גבוה לאורך זמן. טבע האדם הוא לחפש כיסא אחרי שעומדים הרבה זמן, להירדם בשמירה וסתם להתעייף בערב. זה הגיוני כל כך. ככה אנחנו
*
לזה אפשר לחבר את הדיליי, עיכוב משוער של שבועיים.
העובדה שפעולה שאנחנו עושים היום יש משמעות לטווח שלא נראה מיידית – שקל לשכוח.
*
ובכלל, "יהיה בסדר"
*
ולכן, והלוואי ואני טועה, ככה נראה העתיד
